<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ולענין ריחא מילתא היא האריך המחבר הרבה, וכתב בסוף ומכל מקום מדברי כלם נלמוד דלכתחלה אסור לעשות כן אלא שמדברי הירושלמי נראה דללוי אפילו לכתחלה, וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי ע"כ. ואינו נכון דודאי יש ראיה ברורה מוכחת דרבא אפילו לכתחלה קאמר, מדאמרינן האי בת תיהא נכרי לישראל שפיר דמי. ישראל לנכרי אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. ובמאי פליגי בדיעבד לא אפשר אלא ודאי לכתחלה, ולכתחלה הוא דשרי רבא וכיון דקימא לן כרבא קימא לן דריחא לאו מלתא היא, ולכתחלה נמי מותר וכן הלכה למעשה. מיהו ודאי מאן דסבר ריחא לאו מילתא היא דהיינו אביי, לאו כהנאה משוי לה אלא כאכילה גופה משוי לה תדע לך מדמייתינן עלה מתרומה דשריא בהנאה ולא מיתסר אלא באכילה, וגם בזה לא נתחוורו דבריו.
<h2>דף לט.</h2>
עוד כתב שהדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם ע"כ. וזה אינו נכון שאין לך שום דבר צונן מבליע ולא מפליט בשום חורפא. לא הוזכרו דברים החריפין לאיסור אלא שהן בולעין מן המוכן ובעו נטילת מקום, אבל אין מבליעין ולא מפליטין כלל ואפי' הן לחין, ושומים ובצלים וכיוצא בהן כלן צונן מותר לדוכן בכלים של נכרים. וכן בית השחיטה רותח לא אמרו אלא לבלוע מן המוכן אבל אינו מפליט ולא מבליע. ובסכין אסורה שהדיחו אותה, מותר לשחוט בה לכתחלה וכן צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח משום טיחת סכין. ומאי אסור דקאמר דבעי נטילת מקום ולא מיתסר בטפי, דדיו לדבר חריף להיות כחם לתוך חם שניטלו מן האור דסגי בנטילת מקום, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ואם הדיח הסכין תחלה מותר לחתוך בו צנון ולאכלו בכותח, ושלא כדברי המחבר.
<h2>דף סו:</h2>
ולענין ריחא מילתא היא האריך המחבר הרבה, וכתב בסוף ומכל מקום מדברי כלם נלמוד דלכתחלה אסור לעשות כן אלא שמדברי הירושלמי נראה דללוי אפילו לכתחלה, וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי ע"כ. ואינו נכון דודאי יש ראיה ברורה מוכחת דרבא אפילו לכתחלה קאמר, מדאמרינן האי בת תיהא נכרי לישראל שפיר דמי. ישראל לנכרי אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. ובמאי פליגי בדיעבד לא אפשר אלא ודאי לכתחלה, ולכתחלה הוא דשרי רבא וכיון דקימא לן כרבא קימא לן דריחא לאו מלתא היא, ולכתחלה נמי מותר וכן הלכה למעשה. מיהו ודאי מאן דסבר ריחא לאו מילתא היא דהיינו אביי, לאו כהנאה משוי לה אלא כאכילה גופה משוי לה תדע לך מדמייתינן עלה מתרומה דשריא בהנאה ולא מיתסר אלא באכילה, וגם בזה לא נתחוורו דבריו.
<h2>דף סז:</h2>
בענין נותן טעם לפגם מותר, כתב המחבר פגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה, אלא אפילו פוגם קצת שהרי קדרה שאינה בת יומה אינה אוסרת. ואם תאמר והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה והתם נבלה הראויה לגר שמה נבלה, לא קשיא דהתם להתירה בפני עצמה והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אסירא, אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו, כיון שנותן טעם לפגם, כל שהוא פוגם בתערובתו מותר דלא חשיב נתינת טעם כיון שהוא פגום ע"כ. ואינו נכון כלל דא"כ לפי דבריו פליטת קדרה זו שאינה בת יומה הוא שאינה אוסרת משום דנתינת טעם שלה אינו לשבח, אבל מכל מקום הבלע עצמו כמות שהוא עד שלא נפלט איסור תורה הוא שהרי הבלע עצמו לא נפגם מכדי אכילת גר, וכיון שכן ראוי היה שיהא אסור לבשל בה לבטלו עכשיו מחמת תערובתו דבר תורה, אם תמצא לו' דאסור לבטל איסורין לכתחלה דאורייתא, וכן בדין שלא יהא מותר דבר תורה לבטל לכתחלה חתכת נבלה בשתי חתכות היתר מין במינו, ואנן בכל דוכתא קימא לן דקדרה שאינה בת יומא מותרת דבר תורה, ועוד זו מנין לנו אחר ששיערה התורה פגם היתר באיסורין באכילת גר, מנין להתיר באיסורי תורה בפחות מיכן לדידיה דסבר וכתב דטעמו ולא ממשו דאורייתא, אלא דברים אלו אינן. אבל קדרה שאינה בת יומא שהותרה בשביל שהבלע שבה כיון שנשתהא מעת לעת בידוע שהוא פגום מכדי גר, ואעפ"י שאין זה ניכר כהיתר שבה היינו הוא מפני שתערובתו זה של היתר מחפה עליו בכדי שאינו ניכר, או מתוך רבויו של היתר זה, אבל ודאי בלע עצמו נפגם כדי גר או יותר וכיון שכן א"א לאסור שאין לך דבר שהותר מתוך שנפגם חוזר לאיסורו לעולם, וא"א שלא יהא הוא בגופו פגום לעולם ואפי' גורם לו דבר שלא יהא נרגש, מכל מקום הוא בעצמו פגום. ועיקרן של דברים הפך ממה שכתב המחבר דטפי קיל פגום בעין להיתירא מבלע כלים, דאלו נבלה שאינה ראויה לגר מותר לאכלה כשהיא בעין והכי מוכח בשבועות (כ"ב, ב') בההיא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ואלו בלע כלים אסור לכתחלה וצריכין הכשר מפני שבלעו מושבח בשעת בליעה, ואף עכשיו אין פגמו נראה. עוד כתב דקדרה דלאו בת יומה אלו הוה מיתסרא בדידה משערי'. וליתה דקדרה דלאו בת יומה מסתמא נתיבשה עד כדי שאין בפליטתה כדי נותן טעם, וכבר כתבתיה בפסחים בשמעתא דרב (ל', א') דאמר קדרות בפסח ישברו. ומיהו הא דמקילינן בגמרא בענין נותן טעם לפגם דאמרי' (ע"ז ס"ז, א') אמ' ר' שמעון בן לקיש נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדרה זו יתרה מלח וחסרה מלח יתרה תבלין וחסרה תבלין אלא השתא מיהא פגומה, הא ודאי אתיא כהלכתא דקימא לן דטעמו ולא ממשו דרבנן ולהכי מקילינן בה. כללא דמילתא כל היכא דשרינן נותן טעם לפגם, לא סגיא אלא בחדא מתרתי או שהאיסור פוגם בגופו בכדי גר, או שפוגם בתערובתו בכדי שיעור זה אלא שמתוך ריבוי תערובת ההיתר אינו ניכר, או שהאיסור בהיתר טעמו ולא ממשו והוי דרבנן ובהא בפגם כל דהו שרינן, והיינו דאמרינן בגמ' (ס"ז, א') דלא שרינן באיסור פוגם בתערובתו בהיתר אלא בפוגם מתחלתו כגון חומץ אסור לתוך גריסין רותחין, אבל חומץ לתוך גריסין צונן דמשביח והרתיחן דהשתא פוגם אסור, דכיון שמשביח איסור זה בהיתר זה ונאסר ההיתר אע"פ שחוזר ונפגם אסור. ובמאי אילימא דנפגם כלו בכדי גר ומי עדיף האי היתר כי איתסר ליה מדברים האסורים מעיקרן דשרו בשנפגמו, אלא ודאי בפגם מועט וכשפוגם מתחלתו מותר משום דטעמו ולא ממשו דרבנן ואקילו ביה להיתירו בפגם מועט אבל השביח מתחלה ונאסר הכל לא שרינן ליה בפגם מועט. ומסתברא דאית ליה לשמואל חתיכה עצמה נעשית נבלה בכלהו איסורין לבד מבשר בחלב דאית ליה ביה אפשר לסוחטו מותר ולהכי אמרינן בהא דכיון דאיתסר איתסר, אי נמי אפשר דלא אסרינן בהשביח ולבסוף פגם אלא בשני דברים מושבחין והתערובת הוא שפוגמן, ואין בהם פגם כלל בגופן אלא מחמת התערובת.
<h2>דף סח:</h2>
כתב החכם ולענין דברים הפגומין והמאוסין מעיקרן וכו' ועוד אמרינן ההוא אימרטוטי אימרטט. וכתב המחבר דנחתך חתיכות חתיכות, ושרץ איסורו בכעדשה ושמא יבלע כשיעור איסורו בהדי חומץ ע"כ, ואין דבריו אלו נכונים וכלן חידות ודברי נביאות שאמר בתחלת דבריו במאי דאמרינן דאמר להו רב ששת בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר, אבל הכא גבי עכבר חידוש הוא וכתב ששני חלקים הם, דברים המושבחין ונפגמו ובהא נותן טעם לפגם מותר, ודברים הפגומין מעיקרן, ואלו אסורין ונותן טעם שלהם ג"כ לפגם אסור כגון עכברא דביתא וזבובין וכיוצא בהן. ומנין לו למחבר דברים אלו שמא אין דין זה אלא בעכבר בלבד שפרט בו הכתוב בפירוש אבל כל שאר דברים פגומין כולן מותרין, ק"ו מנבלה שאפי' בהשביח ולבסוף פגם מותר ואמרינן נמי דסרוחה מעיקרא לא צריכא קרא. ובהא נמי דאמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשכרא לא ידענא טעמיה דרב אי משום דסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כותיה, אי משום דסבר דעכברא בשכרא אשבוחי משבח. הרבה דברים ואמר דרבא פליג עליה דרב ששת לומר דדברים הפוגמין שאסרן הכתוב אין אוסרין תערובתן, ואלו דברים רחוקים אין הדעת סובלתם היאך אפשר שיהו אסורין ולא יאסרו תערובתם, ומנין לנו הפרש בין איסור גופו לתערבתו, אלא כל מה שכתב אינו. ופירוש השמועה פשוט דכי אסריה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור, אמר להו בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר דגמרי' מנבלה לכלהו איסורין ודין הוא ללמוד מנבלה לומר שלא אסרה תורה אלא דבר המשובח, אבל הכא גבי עכבר חידוש הוא שחדשה תורה באיסורו, דהא ממאס מאיס ובדילי אינשי מיניה והו"ל כנבלה סרוחה מעיקרא דשריא לכ"ע ואתמר עלה נמי דאפי' קרא לא צריכא, ואפילו הכי אסריה רחמנא ולא סגיא למימר דלא איירי ביה קרא שהרי פרט בו הכתוב והזכירו בפירוש, הילכך בטעמא נמי אסור כלומר אפילו פוגם בתערבתו אסור מטעמא דאמרינן, דחדוש הוא שחדשה בו תורה. וטעמא משום דפרט ביה רחמנא בהדיא הא לאו הכי אלא דאסר שקצים ורמשים בכלל, אני אומר שאין במשמע אלא אותן שאינן פגומין, אבל כל הפגום אינו נאסר שיהא אסור באכילתו בפגמו. ומיהו כל זמן שלא נשתנה אחר מיתתו ובא לו שום הכשר שיהא מושבח על ידי תערובתו, השתא ודאי מיתסר שהרי כל עיקרו אין היתירו של זה אלא מפני פגמו ודוקא בזה שלא נשתנה, אבל כל שנפגם מתוך שנשתנה הרי זה חשוב כעפר ושוב אי אפשר לו להיאסר.
<h2>דף סט.</h2>
אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר כלומר בכל איסורין שבתורה ואפילו בהאי עובדא דאתינן עליה דהיינו עכברא בשכרא, דאין לך בעולם פגום אסור דבר תורה בעודו בפגמו ועכברא בשכרא לא ידענא טעמיה דרב, אי משום דסבר רב נותן טעם לפגם אסור כלומר או בכלהו איסורין או בהאי דהיינו עכבר משום דפרט ביה רחמנא בהדיא, הילכך לא סגיא בלאו הכי, ולית הלכתא כותיה לא בהא ולא בהא אלא בכל מקום כל הפגום מותר ונותן טעם שלו מותר, וכן עכבר וכיוצא בו בעודו בפגמו מותר ועכבר דפרט ביה רחמנא עכברא דדברא הוא דהוי לשבח, ואי משום דסבר רב עכברא בשכרא אשבוחי משבח פירש ולמיתביה בשכרא לא מאיס כלל והרי הוא משביחו, וכיון שהוא בעצמו אסור ואינו ניתר אלא מתוך פגמו ולא נשתנה אחר מיתתו כל זמן שיהא לו שום הכשר שיהא מושבח על ידו כגון נתינת טעם עכבר בשכר הרי זה אסור. ומיהו סברא דרב קאמר אבל איהו מסתברא דלא סבירא ליה הכי לא בהא ולא בהא ולא סבירא ליה דעכברא בשכרא משבח. נקיטינן השתא דכל נותן טעם לפגם מותר. וכל הדברים הפגומין והמאוסין כגון עכבר וכיוצא בו בעודן בפגמן הרי הן מותרין גופן וצירן ורוטבן, ואם קודם שנשתנה גופן הוכשרו ע"י תערובת איסורין. איבעיא להו נפל לגו חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא פי' דסבר עכברא בחלא משבח אמר ליה ההוא אימרטוטי אימרטט פי' נמרט היה שערו והתם משבח בחלא, ולא כדברי המחבר שפי' נחתך ומשום חשש שמא יאכל בכעדשה אגב חומץ, שאין לך דבר פגום אסור, אלא הרי זה כהיתר שנמאס שיש בו משום שיקוץ נפש. ומאי דאמרינן (מכות ט"ז, ב') אכל פוטיתא לוקה ה' אכל צירעה לוקה שש אכל נמלה לוקה חמש סיומי מילתא בעלמא הוא ודילמא איכא דכותיהו דלא מאיסי. רב אחא שיער בחלא בחמשין וסבר דעכברא לא יהיב טעמא בטפי. שמואל שיער בשכרא בששים, והלכתא אידי ואידי בששים פי' דחיישינן דילמא משבח בחלא ובשכרא הא בשאר מילי פשיטא דלא חיישינן ושרי.
<h2>דף עג:</h2>
ולענין קפילא כתב המחבר דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו. ואינו נכון דלא בעינן בקפילא מסיח לפי תומו, דטעמא דקפילא משום דכיון דקפילא הוא ואיתחזק בקפילא לא מרע נפשיה במלתא דעבידא לגלויי ואיכא למיקם עלה דמלתא, דהא סוף סוף הא טעמינן ליה וכל כי האי גונא לא מחזקינן ליה בעדות כלל אלא בגלויי מילתא, ולפיכך התירו עדות נכרי באשה, אבל נכרי אחרינא לא סמכינן עליה. ומסיח לפי תומו דנכרי אינו מעלה ולא מוריד באיסורין אלא בעדות אשה בלבד, והתם בלאו הכי נאמן מן הדין דלאו עדות הוא אלא גלויי מילתא בעלמא הוא, אלא דלחומר' בעו רבנן מסי' לפי תומו ודוקא בההיא בלחוד. ומיהו האי דאוקמיה רבנן אדינא להימוניה משום חומר שהחמרת בסופה אבל בתורת עדות לעולם אינו נאמן. ומיהו להחמיר נאמן כל היכא דסמכא דעתה דקושטא קאמר כדמוכח בקדושין בההיא דאמרינן אשתו זינתה בעד אחד (ס"ו, א').
<h2>דף עד.</h2>
בענין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין דקדק החכם בפני איזה אורח קאמר, אי אורח ישראל הא עלה דחתכת נבלה איתמר והיא גופה אסורה ולא חזיא ליה, ואם תאמר נכרי והא חתכת בשר בחלב דאסורה בהנאה דלא חזיא לא לישראל ולא לנכרי, ואם תאמר לאו בדידה משערין אלא כל שכמוה קאמר כל שכמוה חתכה הראויה להתכבד בה בפני אורחין, קשיא הא דאמרינן ביבמות בפרק הערל חתכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתכות חולין כלן אסורות. חתכת חטאת טמאה שנתערבה במאה טהורות כלן מותרות. ואמאי מותרות והא אף שכמותה ראויה להתכבד בה בפני האורחין, ע"כ. ואיני מבין דבריו דההיא דיבמות שפיר אתיא בין בחתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים בין שאינה ראויה, ורישא דתני חתכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתכות חולין כלן אסורות משום חומרא דקדשים הואיל וראויות כלן לכהנים. וסופא דתני חתכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתכות טהורות כלן מותרות אפי' בחתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין כיון שאין אסורה מחמת עצמה, ולפנינו יתבאר עוד בע"ה.
